פסק-דין בתיק ת"א 26505-04-10

מבוא

1.    ענייננו בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: החוק).

2.    התובעת, אודליה פינקלשטיין, ילידת 18.11.1969, נפגעה ביום 23.3.09 בתאונת דרכים בעת שנהגה ברכב המבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת.

3.    הצדדים חלוקים בשאלת גובה הנזק.

שיעור נכותה הרפואית של התובעת

4.    ביום התאונה, 23.3.09, נבדקה התובעת במיון כירורגי בשל תלונות על כאבים בצוואר ובגב. לאחר צילום עמוד שדרה צווארי ומותני, ללא עדות לשבר, שוחררה התובעת עם המלצה למשככי כאב לפי הצורך ואישור מחלה ל-5 ימים.

5.    בצילום CT שנערך לתובעת ביום 16.6.10 הודגם בלט דיסק המשיק למוצא העצב הימני בסריקת L5-S1 (מסמך ה/2 במוצגי התובעת).

6.    ד"ר דרור משה, מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה הכירורגית, בדק את התובעת ביום 20.9.10 וקבע כי לא נמצא כל ממצא אובייקטיבי לנכות רפואית צמיתה.

7.    בעדותו לפניי העיד המומחה כי בעקבות התאונה הועמד שיעור נכותה הזמנית של התובעת על 100% למשך שבועיים-שלושה ועל 50% למשך חודש חודשיים נוספים. המומחה הוסיף כי במשך טיפולי הפיזיותרפיה התובעת טרם חזרה לכושר רפואי מלא אך לא כימת את שיעור הנכות הזמנית לתקופת הטיפולים (ראה בעמ' 7 ש' 3-8 לפרוטוקול).

8.    לעניין בלט הדיסק שאובחן בתובעת במהלך חודש יוני 2010 העיד המומחה כי נתקל בבעייתיות לקשור קשר סיבתי בין ממצא זה לבין התאונה. על פי עדותו, הבדיקה הקלינית בחדר המיון לא העידה על פריצת דיסק והבדיקה הנוירולוגית נמצאה תקינה לחלוטין (עמ' 5, ש' 17-19). עוד הוסיף המומחה כי למעט התיעוד בתיק הפיזיותרפיה של התובעת, ותלונות שנרשמו מפיה 5 חודשים ו-9 חודשים לאחר התאונה לא נקבע כל ממצא קליני העולה בקנה אחד עם פריצת דיסק אלא עד ממצאי הCT שהתקבלו שנה ושלושה חודשים לאחר התאונה (עמ' 5, ש' 30-32, עמ' 6, ש' 9 ואילך). ובמילותיו:

".... מי אמר שזה קרה בתאונה ולא ממשהו שהיה בטווח הזמנים עד אז. אני לא יכול לשלול את הקש"ס אך הסבירות וההיגיון הרפואי מקטינים את הסיכוי לקש"ס לתאונה.... בגלל שלא יכולתי לשלול או לאשר קש"ס קיבלתי את זה כתאונה, כל מה שהוא מחמת הספק אני מוסיף לתאונה. התקנון של המל"ל דורש ממני לקבוע נכות על פי שתיים: הגבלת תנועות גב תחתון או פגיעה נוירולוגית ולכן גם פריצת דיסק שהיא קיימת בהנחה שהיא קשורה לתאונה, על פי תקנון המל"ל, לא מגיעה לה נכות כי שני הקריטריונים היו תקינים. אני מאשר שפריצת הדיסק שייכת לתאונה, יש סבירות מסוימת. אך בשורה התחתונה על פי תקנות המל"ל הנכות היא 0" (עמ' 6, ש' 7-32).

מכאן שמסקנת המומחה נותרה עומדת בעינה ולפיה, אף מבלי להידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פריצת הדיסק,  בסופו של יום לא נותרה לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה. בין אם לעניין חופשיות תנועות עמוד השדרה ובין אם לעניין היעדר פגיעה נוירולוגית.

לאור האמור לעיל ומיתר נימוקי ב"כ הנתבעת , הנני סבורה כי חוות דעתו של המומחה לא נסתרה והינה עומדת במבחן ההיגיון והסבירות.

גם עדותו המנומקת של המומחה הותירה  עליי רושם אמין ומהימן ועל כן קביעתו הרפואית מקובלת עליי.

9.    מנגד, אינני נותנת אמון בעדות התובעת אשר ניתנה על דרך ההגזמה.

על פי התרשמותי, ביקשה התובעת להאדיר את נזקיה.

עדותה  התאפיינה בריבוי תשובות מתחמקות לשאלות מהותיות בנושאים בהם אמורה הייתה  לדעת את העובדות.

עיון בפרוטוקול מצביע כי במשך כל עדותה הרבתה התובעת בתשובות כגון  "לא יודעת", "לא זוכרת" "אני לא יודעת איך לקרוא לזה", "אין לי תשובה לכך" וכיוב'.

כמו כן נתגלו סתירות בעדותה. בין השאר, התובעת העידה תחילה כי לא סבלה מכאבי גב עובר לתאונה (עמ' 21, ש' 8) אך בהמשך כשנשאלה על אודות תאונה קודמת בה נחבלה משער חשמלי, חזרה בה והעידה כי כשהשער נסגר עליה נחבלה בגבה וסבלה מכאבים למשך יומיים (שם בש' 16-17). עוד העידה התובעת כי לא דיווחה למומחה מטעם בית המשפט על הפגיעה מן השער וכי אינה זוכרת האם פנתה למל"ל בתביעה (שם, בש'21, 27).